למה אנחנו נוטשים את התנורים הרגילים לטובת תהליך ייבוש באמצעות קרינת אינפרא-אדום
בואו נהיה כנים: תנורים רגילים הם בעצם שיטה מיושנת. בשנים האחרונות יש שינוי משמעותי לכיוון שימוש בקרינת אינפרא-אדום, בעיקר בגלל הרצון של העולם להיות “ירוק” ולוותר על שימוש בעופרת. אם אתם רוצים לעמוד בתקנים הסביבתיים העולמיים, השיטות הישנות כבר לא מספיקות.
הנה ההבדל הפיזיקלי: תנורים רגילים מחממים את כל החדר. בעצם, אתם משלמים על חימום האוויר – שזו בזבוז אנרגיה. לעומת זאת, קרינת אינפרא-אדום משתמשת בקרינה אלקטרומגנטית כדי להעביר אנרגיה ישירות לחומר שעליו מבוצע הייבוש. אין צורך לחמם את האוויר – רק את החומר עצמו.
זה חשוב במיוחד עבור חומרי החיבור ללא עופרת. לחומרים אלו יש נקודות התכה גבוהות יותר מאשר לחומרים הישנים, לכן נדרשת חום גבוה. באמצעות קרינת אינפרא-אדום, ניתן להגיע לטמפרטורות הנדרשות במהירות, מבלי שהמכונה כולה תהפוך לסאונה.
אבל זה לא קשור רק לחום – זה גם קשור לדיוק. חומרים ללא עופרת דורשים דיוק רב. אם החום גבוה מדי, הסיליקון נשרף. אם החום נמוך מדי, החיבורים יהיו לא איכותיים ויהיה בזבוז רב של חומרים. קרינת אינפרא-אדום מאפשרת להגיע לטמפרטורות הנדרשות במהירות, וכך לחסוך זמן. תהליך הייבוש נמשך כעת דקות בלבד, במקום שעות.
בנוסף, נחסך מקום – מכיוון שאין צורך במאווררים גדולים או ברכיבי חימום ענקיים, חשבון החשמל שלכם יורד. הציוד גם קטן יותר – ניתן להתקין את נורות האינפרא-אדום ישירות במסלול הייצור.
יש עם זאת בעיה אחת: יש להיות קפדניים לגבי המרחק. עוצמת הקרינה תלויה בחוק הריבוע ההפוך – כלומר, מרחק של כמה סנטימטרים יכול להשפיע על איכות הייבוש. אם המרחק קטן מדי, החומר נשרף. אם המרחק גדול מדי, תהליך הייבוש יהיה איטי מאוד. יש לבחור את גובה הנורה ואת עוצמת החום בהתאם לחומר ולעובי הלוח. אם המרחק לא נכון, הייבוש לא יהיה אחיד, וזו בעיה שאף אחד לא רוצה.